אז מה עושים? "קודם פדגוגיה אח"כ טכנולוגיה"
חייבים קודם כל לגבש את המטרה הפדגוגית ורק אח"כ למצוא את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. לא מכניסים כלים לשימוש לפני שיש מטרה ברורה שאותה הוא משרת.
ההדרכה צריכה להתייחס גם לתפיסה הפדגוגית שעומדת מאחורי כל כלי. כך לדוגמא, בלוג הוא כלי שמאפשר לתלמיד לתעד באופן רפלקטיבי את התהליכים שהוא עובר, פורום הוא כלי לדיון, ואילו כלים ממשפחת "ויקי" יכולים לאפשר בניית תוצר משותף. רק החיבור המלא בין טכנולוגיה לפדגוגיה יכול להוביל לשינוי של ממש.
טעות מספר 2: "הנכם מוזמנים להרצאה בנושא – נזקי ההוראה הפרונטאלית"
"אני מאמצת את זכרוני כדי לדלות חווית למידה שיתופית ולא עולה לי אף חוויה כזו בכל שנותי ביסודי, בתיכון, בתואר הראשון ובתואר השני כתלמידה…"
כך כתבה לנו אחת המורות במסגרת סדנה על למידה שיתופית, בתשובה לשאלה "ספר על חווית למידה שיתופית שבה היית שותף". גם המורים הצעירים ביותר במערכת החינוך לא ממש חוו על בשרם למידה מתוקשבת משמעותית. אפילו במהלך ההכשרה של מורים, מעטות הן המכללות להוראה שבהן הסטודנטים זוכים לחוות הוראה שאינה פרונטאלית ברובה, ושיש בה שילוב של אמצעי למידה מתוקשבים (מלבד מחסן הקבצים באתר הקורס).
בעקבות הרפורמות השונות מתגבשת מציאות שבבתי הספר מתנהלות השתלמויות בית ספריות, אולם כמה מההשתלמויות האלה עוסקות בפדגוגיה, ובכמה מהן המורים חווים פדגוגיה מיטבית מצד מעביר ההשתלמות? כאשר זוהי תמונת המצב אצל המורים – זוהי גם תמונת המצב שנוצרת אצל התלמידים.
אז מה עושים? "מפסיקים לדבר – מתחילים לעשות!"
אנחנו מאמינים בעקרון ה-modeling, ולפיו כל מה שמורה אמור לעשות בכיתה, עליו לחוות קודם כל כלומד. ההשתלמות למורים, ובכלל ההתנהלות של ההנהלה ביחס למורים, צריכה לשקף את הערכים הפדגוגים שאותם המורים אמורים להנחיל לתלמידים.
במקום לדבר על "פדגוגיה חדשנית" צריך להנכיח אותה. מורים צריכים להרגיש על בשרם את הרך המוסף של שימוש בכלי למידה מתוקשבים (ולא רק מצגות…).
טעות מספר 3: "אני רוצה להכיר לכם עוד כלי אחד, שממש מתאים לשימוש בכיתה…"
כאשר מכניסים כלי כלשהו לשימוש, המורים מקבלים הדרכות והנחיות מפורטות כיצד הכלי עובד ומה הן היכולות המופלאות שלו, ובמקרה הטוב גם דוגמאות מוחשיות משדה ההוראה שלהם לשימוש בכלי הזה, אבל לא פעם זה נעצר כאן. הנחת העבודה היא שלאחר החשיפה לכלי והקניית היכולת להשתמש בו, המורים כבר ידעו כיצד לשלב את הכלי בהוראה שלהם.
אמנם יש מורים בעלי אורינות טכנולוגית ופדגוגית גבוהה, שכל מה שהם צריכים זה חשיפה לכלי, והם כבר מיד מוצאים אותו בגוגל, לומדים איך להשתמש בו, ולמחרת מכניסים אותו לשימוש בכיתה. אבל יש עוד 90% מחדר המורים שהם לא כאלה.
הבעיה מחריפה עם תופעת ריבוי הכלים. מורים מתוקשבים אוהבים להתנסות בכלים חדשים, אבל לרוב המורים לוקח הרבה זמן להגיע לרמת שימוש סבירה בכלי אחד ולהטמיע אותו בהוראה השוטפת שלהם. הניסיון להפגיש מורים עם מגוון כלים נתקל בבעיה קשה יותר – לכל כלי מתוקשב יש שפה ומערכת פקודות משלו, ולמורים מן השורה קשה מאד ללמוד עוד ועוד שפות, וממילא הם לא מגיעים לרמה של בטחון שמאפשרת להם לעשות בכלי החדשים שימוש של ממש בתוך הכיתה, או שהם עושים בו שימוש שטחי בלבד (ע"ע לוח חכם).
צור קשר ישיר עם השתלמוודל
[contact-form-7 id="9944" title="השתלמוודל"]
אז מה עושים? "פחות – זה יותר!"
מוטב ללמד פחות כלים, אך לוודא שימוש בהם. מורה שאינו משתמש מיידית בכלי שלמד – לא ישתמש בו גם יותר מאוחר.
מעבר לכך, צריך להקל על המורים בהיכרות עם כלים למיניהם. זו הסיבה להמלצה שלנו לעבוד עם סביבת moodle, שהיא ארגז כלים מקוון לשימוש פדגוגי. יש לא מעט כלים מתוקשבים אחרים שמתאימים יותר לשימוש ספציפי זה או אחר, אולם היתרון הגדול של moodle הוא בכך שכל הכלים נמצאי בתוך אותה מערכת, בנויים באותה שפה טכנולוגית, והמורה פוגש את אותן הנחיות ואותם כפתורים, כך שהוא יכול ללמוד את הסביבה לעומק בקצב שלו, מבלי צורך ב"מילון" טכנולוגי חדש בכל כלי בנפרד.
טעות מספר 4: "אפשר להסתדר גם בלי המורים"
לא פעם יש ניסיון להשפיע על שטח ההוראה עצמו תוך כדי עקיפת המורה. בתחומי למידה מסוימים, יש ציפיה מהמורה להפנות את תלמידיו לאתרי למידה מקוונים, כאשר עיקר תפקידו של המורה הוא לוודא שהתלמידים מבצעים את הפעילויות הנדרשות. כך למשל, במסגרת תרגיל "למידה בעת חירום", קיבלו המורים הנחיה לבחור פעילות לימודית מתוקשבת מתוך אתר לימודי מתאים, אך לא הוצגה האפשרות שהמורה יפיק בעצמו פעילות לימודית מתוקשבת.
מסתבר שהכוונה היתה להקל על המורים, אך השדר שעלול להשתמע מכך היא הצבת המורה כ"טכנאי הוראה", שתפקידו "להפעיל" את התלמידים.
אז מה עושים? "בלי קיצורי דרך"
חשוב מאד להעזר בפעילויות מוכנות, ואין טעם להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. אולם כאשר מורה מפיק בעצמו פעילות מתוקשבת, לאחר שרכש ביטחון באמצעות למידה מסודרת של השפה הטכנולוגית והכלים המתאימים, אזי הפעילות ממשיכה את אותו הקו הפדגוגי שהמורה יצר בכיתה, ומעניקה ערך פדגוגי מוסף ללמידה.
אם אחד המורים מכין עבור כל השאר את הפעילויות המתוקשבות – השינוי יישאר תלוי לגמרי באותו מורה…
טעות מספר 5: "דבר עם רכז התקשוב, הוא אחראי על זה"
בבתי ספר רבים מתייחסים ללמידה מתוקשבת כאל פרויקט, ואף ממנים לכך אחראי. המורים המתגייסים לרעיון מקדמים את הנושא בכיתות שלהם, אך אין לכך השפעה ממשית על תרבות הלמידה בבית הספר. כאשר מגיע המפקח הרלוונטי מפנים אותו "במקרה" לכיתות המתאימות, אך מעבר לכך בית הספר ממשיך בשגרת הלמידה שלו. תופעה זו כל כך מוכרת שכבר יש לה כינוי משלה – "איים של חדשנות".
אז מה עושים? מנהל = "קפטן הספינה הפדגוגית"
כל עוד למידה מתוקשבת נתפסת כפרויקט שדורש אחראי, היא לא תוכל לחולל שינוי של ממש. למידה מתוקשבת היא קודם כל למידה, ולכן היא צריכה להיות מובלת בידי הגורמים הפדגוגיים המרכזיים. אבל גם זה לא מספיק, כיוון שאם השינוי המיוחל אינו נמצא בראש מעייניו של המנהל – גם שילוב כוחות של כל הרכזים עלול שלא להספיק. המנהל הוא זה שקובע את הצפון שאליו מכוון המצפן של הארגון, ולכן כל שינוי משמעותי חייב לעבור דרכו.
כמו כל תהליך, כדאי לפעמים להתחיל אותו בקטן, אך רק בתנאי שכל הגורמים הבכירים מעורבים בפיילוט מתחילת דרכו, ומנווטים מראש את תהליך ההרחבה שלו. זו הסיבה שאנו מכנים את המנהל "הקפטן של הספינה הפדגוגית".
כל הטעויות הללו הובילו אותנו לגבש נוסחה להשתלמויות והדרכות בנושאי פדגוגיה מתוקשבת, אשר מאפשרת למורים לחוות את הלמידה שאותה המנהל היה רוצה שהתלמידים יחוו. הנוסחה הזו מיושמת בהצלחה גם בימי הדרכה מרוכזים למורים, בסדנאות בית ספריות, ובפרוייקט "ספינת הדגל" שלנו (תוכניות להטמעת שינוי פדגוגי מקיף בבתי ספר בשיתוף פעולה עם צוות ההנהלה).
חובב יחיאלי ואוריאל הרצוג
הכותבים הינם המייסדים והמנהלים של חברת השתלמוודל העוסקת בהטמעת למידה משמעותית ומתוקשבת בבתי ספר ומכללות