שחיקה נוצרת כתוצאה מלחצים לאורך זמן. היא מתבטאת בדעיכה במוטיבציה, עייפות פיזית ותשישות נפשית. שחיקה בעוצמה גבוהה יכולה להשפיע על תפיסת העצמי, ולפגוע בכישורים האישיים ובתחושת המסוגלות העצמית

מאת: ד. אבי-גיא

אחת הרעות החולות של מערכת החינוך היא המספר הגדול של העובדים השחוקים שבה. לעוסקים במלאכת ההוראה התופעה מוכרת וידועה, וכל מנהל מכיר את המורים השחוקים בבית ספרו. כיוון שידיו קשורות – הוא אינו יכול לפטר אותם או לשנות להם את היקף המשרה – אין לו מה לעשות בנדון.
אלא שעוצמת השחיקה לא תמיד גלויה לעין, ולא אחת קורה שמנהל  נדהם ממורה שמחליט "לפתע" לעזוב את המערכת. אחד הנושאים שראוי שמנהלים יתנו עליהם את הדעת הוא השחיקה של המורים הצעירים. לכאורה נראה כי "הדם החדש" שמגיע למערכת, שחיוני לה ביותר ומשביח אותה, יכול לתת לה זריקת מרץ לאורך זמן. אלא שבפועל 30% מהמורים הצעירים נוטשים את המערכת בחמש השנים הראשונות – תופעה שאין לה אח ורע באף מערכת אחרת. יש הסבורים כי השחיקה בהוראה מתחילה כבר בשלב ההכשרה. יש הסבורים כי הפורשים הצעירים מתאכזבים מהמערכת ולא רואים את עתידם בה. עד כה, כל הניסיונות "הקוסמטיים" שנעשו, כמו דרוג מקצועי, לא פתרו את הבעיה. (מאמרים קודמים בנושא בגיליונות 714 ו-716 של קו לחינוך). המושג שחיקה בעבודה הוגדר לראשונה לפני כחמישים שנה. הספרות המחקרית עוסקת רבות בנושא ומתייחסת לגורמים רבים מנבאי שחיקה –  החל מהאישיים ועד לארגוניים. 

מהי שחיקה בעבודה

המושג התפרסם לראשונה על ידי הפסיכואנליטיקאי האמריקני  פרוידנברגר, שציין כי שחיקה היא מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. השחיקה נוצרת בשל  שאיפה להגשים ציפיות מוגזמות שמציב הפרט לעצמו, שלא מתממשות.  
בתחילת שנות השמונים תאר חוקר בשם צ'רניס את השחיקה כתהליך שבעקבותיו חלה הידרדרות בעמדותיו ובהתנהגותו של העובד, כתוצאה מלחצים להם הוא נחשף בעבודתו. העובד מתנתק בהדרגתיות מהעבודה כתגובה ללחץ יתר או חוסר סיפוק. צ'רניס מתאר ירידה מתמשכת במוטיבציה, וכתוצאה מכך אובדן ההתלהבות, ההתרגשות ותחושת השליחות.
המוטיבציה מזוהה עם מושגים חיוביים, כמו אמונה, שאיפה, תקווה,  חזון ועוד. חוסר מוטיבציה מזוהה עם מושגים המבטאים את ההפך הגמור; חוסר עניין, שעמום, עייפות, התנגדות ותסכול.
שחיקה בהוראה מתאפיינת בחוסר מוטיבציה. היא יכולה להיות קשורה לגורמים אישיים, גורמים ארגוניים או שניהם ביחד.

שחיקה ארגונית

ישנם חמישה גורמי שחיקה עיקריים שקשורים לסביבת העבודה: (1) התחושה של העובד שיש לו שליטה מעטה בלבד, או היעדר שליטה מוחלט, על העבודה שהוא מבצע; (2) היעדר הכרה, הערכה או תיגמול של הממונים על העבודה הטובה שהוא עושה; (3) ציפיות לא ברורות או מוגזמות של הממונים עליו; (4) עבודה מונוטונית ולא מאתגרת; (5) סביבת עבודה מבולגנת ומלחיצה.

שחיקה אישית 

חלק מהחוקרים ציינו, כי שחיקה בעבודה מאופיינת בעיקר כתשישות רגשית, והיא מתרחשת כאשר העובד חש שאינו מסוגל עוד לתת מעצמו לאחרים. תחושה זו קיימת במלוא עוצמתה במקצועות הטיפוליים, שההוראה, ובייחוד החינוך, נמנים עליהם.
חוקרים אחרים איפיינו את השחיקה כמורכבת משלושה גורמים: תשישות נפשית, חוסר הגשמה אישית ודה-פרסונליזציה (ניתוק מהעצמי הפנימי). 
תשישות נפשית מופיעה כאשר העובד חש שהוא מיצה את עצמו. בעקבות זאת הוא עובר ממצב של עניין ואיכפתיות, לעייפות ותיסכול.
חוסר הגשמה מאופיין בתחושה של היעדר הישג ממשי בעבודה ומתבטא בלחץ נפשי ודיכאון.
דה-פרסונליזציה היא מצב שבו הפרט כמעט אינו מסוגל לחוות את האני הפנימי או את רגשותיו. החוויה העיקרית היא ניתוק מוחלט מהגוף, ותחושה של מבט חיצוני עליו, בדומה לצפייה בסרט. דה-פרסונליזציה מאופיינת בתחושות קיצוניות,  החל מאדישות ועד להתעלמות מוחלטת.

מודל 12 השלבים

הפסיכואנליטיקאים פרוידנברגר ונורת תארו את התפתחות השחיקה במודל בן 12 שלבים, החל מהשלב הראשוני – הקל ביותר – ועד לשלב האחרון;
(1) צורך פנימי חזק של האדם להוכיח את עצמו, המתאפיין בדחף שגובל באובססיביות. התוצאה היא עובד שמקבל על עצמו יותר מטלות ויותר אחריות. לעתים אין לו יכולת לבצע את מה שלקח על עצמו, וכך מתחילה השחיקה. 
(2) השקעת זמן ומאמץ מוגברים בעבודה. בשלב זה, האדם מאמין  שאם ישקיע יותר שעות בעבודה, הוא יגיע מהר יותר למטרה שהציב לעצמו. הגישה הזו עשויה להניב תוצאות לטווח הקצר, אבל לאורך הזמן היא תפחת והשחיקה תתחיל לכרסם.
(3) הזנחת הצרכים הבסיסיים, שפוגעת בבריאות הגופנית והנפשית; שעות שינה לא מספקות ולא סדירות, אכילה לא סדירה וצמצום האינטראקציות החברתיות.
(4) הדחקת קונפליקטים, המתבטאת בהתעלמות מבעיות הדורשות פיתרון. התוצאה היא תחושות של פניקה ועצבנות יתר. 
(5) שינוי סדר הערכים, כאשר העבודה עוברת למקום הראשון. בשלב זה חלה התנתקות הדרגתית מהמשפחה והחברים. התחביבים נתפשים כבזבוז זמן.
(6) הכחשה והדחקה של בעיות בוערות. מתבטאת בחוסר סובלנות; בהתייחסות לעמיתים לעבודה כטיפשים, עצלנים, תובעניים וחסרי משמעת; בצימצום של קשרים חברתיים; בגישה צינית ואגרסיבית. מכלול הבעיות נתפשות כתוצאה ישירה של הלחץ בעבודה.
(7) נסיגה. החיים שאחרי שעות העבודה מצטמצמים למינימום, או כלל אינם קיימים; נוצר צורך למצוא מפלט מהלחץ הגובר, ובמקרים רבים המפלט הוא התמכרות לאלכוהול או לסמים.
(8) התנהגות מוזרה. בשלב זה מזוהים שינויים לרעה בהתנהגות, המעוררים דאגה בליבם של בני-משפחה וקומץ החברים שעוד נותרו.
(9) דה-פרסונליזציה. בשלב זה הופכים כל הסובבים את הפרט (כולל הוא עצמו) לחסרי ערך. הפרט מאבד כל רצון לדאוג לצרכיו.
(10) ריקנות פנימית. בשלב זה משתלטת על הפרט תחושת ריקניות פנימית, שאותה הוא מנסה למלא בעזרת אכילה מוגזמת, פעילות מינית חריגה, אלכוהול או סמים.
(11) דיכאון. בשלב מתקדם זה של שחיקה חש הפרט אבוד, מותש וחסר אונים. העתיד נתפש בעיניו כחסר תקווה.
(12) שחיקה טוטאלית. עשויה להתבטא בהתמוטטות גופנית ונפשית מוחלטת, דורשת טיפול רפואי או נפשי בהתאם.